הדומם מדבר: מה החפצים שלכם מספרים עליכם?

גשו רגע לגלריה בטלפון שלכם. דפדפו אחורה. בין הסלפיז, צילומי הנוף והתמונות של הילדים או חיות המחמד, סביר להניח שתמצאו אותם: 

צילום של ספל קפה חצי ריק, זוג נעליים זרוקות במסדרון, מפתחות על השולחן, או צעצוע ישן שנשכח על הספה. לכאורה, זהו "טבע דומם". "סתם" חפצים. אבל בפוטותרפיה ובפסיכולוגיה, אנחנו יודעים שאין דבר כזה "סתם חפץ". כשאנחנו בוחרים למסגר חפץ בתוך הפריים, אנחנו מעניקים לו קול. אנחנו הופכים אותו למראה של הנפש.הפסיכולוגיה של החפצים: למה אנחנו נקשרים?בפסיכולוגיה, הקשר שלנו לחפצים מתחיל בגיל ינוקות. הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט טבע את המושג "אובייקט מעבר" (Transitional Object): אותו דובי או שמיכה שהתינוק לא מוכן להיפרד מהם. החפץ הזה הוא הגשר הראשון בין העולם הפנימי (הביטחון באמא) לעולם החיצוני (המציאות). כמבוגרים, אנחנו ממשיכים את המנהג הזה, אבל בצורה מתוחכמת יותר:

מיכלים לזיכרונות: חפצים משמשים כעוגנים. שעון של סבא, כרטיס רכבת מטיול ישן. הם אוצרים בתוכם זמן ורגש שקפאו.

השלכה (Projection): כשאנחנו מצלמים עציץ נבול, אנחנו לא מתעדים בוטניקה. ייתכן שאנחנו מספרים סיפור על עייפות, על צמא, או על הזנחה עצמית, בלי לומר מילה. 

פוטותרפיה: לדבר דרך החומר בחדר הטיפול או בסדנת פוטותרפיה, השימוש בצילום חפצים הוא כלי עוקף-הגנות רב עוצמה. קשה להגיד "אני מרגיש שבור". הרבה יותר קל לצלם כוס סדוקה. החפץ המצולם מאפשר ההרחקה (Distancing). הוא יוצר מרחב בטוח שבו אפשר לדבר על "הכיסא הריק" או על "הדלת הסגורה", ודרכם לעבד אבל, בדידות או תקווה. בצילום, החפץ מפסיק להיות פונקציונלי (כיסא לשבת עליו) והופך לסימבולי (המקום שלי בעולם).

האומנות תמיד הבינה את הכוח המאגי של החפץ. ציורי ה"ואניטאס" (Vanitas) במאה ה-16 וה-17 הציגו גולגולות, נרות כבים ופירות נרקבים כדי להזכיר לצופה את זמניות החיים (Memento Mori). החפץ היה תמרור אזהרה מוסרי. המרד של דושאן: כשמרסל דושאן הציב משתנה במוזיאון ("המזרקה"), הוא שינה את חוקי המשחק. הוא אמר: ההקשר הוא זה שיוצר את המשמעות. כך גם בצילום. בובה זרוקה ברחוב מספרת סיפור שונה לחלוטין מבובה על מדף בחנות.גם עולם המוסיקה מלא בחפצים שהפכו לאייקונים רגשיים. 

כותבי שירים יודעים שחפץ קונקרטי חזק יותר מתיאור רגשי מופשט.

"Blue Suede Shoes" (אלביס פרסלי): הנעליים הן לא רק פריט לבוש, הן סמל לכבוד עצמי, לזהות ולגאווה שאסור לדרוך עליה. 

"Famous Blue Raincoat" (לאונרד כהן): המעיל הוא עדות למערכת יחסים סבוכה, לבגידה ולסליחה. החפץ הוא העד האילם לדרמה האנושית. המוסיקה, כמו הצילום, לוקחת את הדומם ומפיחה בו רוח חיים דרך הסיפור שסביבו.

קחו תרגיל מחשבה למצלמה שלכם:

בפעם הבאה שאתם מסתובבים עם המצלמה (או הסמארטפון), נסו את התרגיל הבא,חפשו חפץ אחד שמתאר את המצב הרגשי שלכם ברגע זה. אל תביימו אותו. אל תזיזו אותו. נסו לצלם אותו כך שהזווית, האור והקומפוזיציה יסבירו לצופה למה בחרתם דווקא בו. 

האם הוא בודד בפריים? האם הוא עמוס וצפוף? האם הוא מואר או חשוך?זכרו: כשאתם מצלמים חפץ, אתם אף פעם לא מצלמים רק "דבר". אתם מצלמים את עצמכם משתקפים בתוכו. רוצים לקחת את זה צעד קדימה?האם יש לכם תמונה של חפץ שיש לו משמעות מיוחדת עבורכם? שתפו אותי בתגובות, או פשוט הביטו בה שוב ושאלו: מה החפץ הזה מנסה להגיד לי היום?