רגע בהתבוננות - סדקים

סדקים שברים קטנים, עולמות גדולים.
לאונרד כהן כתב בשירו "המנון" ב1992.
 There is a crack in everything, that’s how the light gets in
https://music.youtube.com/watch?v=bN7Hn357M6I&si=odZtUWgEg5cmHIUL

העין נמשכת לסימטריה, לשלמות. אך דווקא הסדקים, אותם שברים, חריצים ופגמים, הם שלוכדים את תשומת הלב ומעוררים רגש עמוק. באמנות על גווניה הסדק מסמל הרבה יותר מאי-שלמות. הוא מרחב שבו מסתתרת אמת.
באמנות הפלסטית הסדק הוא לא פגם אלא סיפור. אמנים כמו אלמגרו, ג'אקומטי או אניש קאפור השתמשו בסדקים כחלק מהשפה החזותית שלהם. בעבודות קרמיקה יפניות בשיטת קינטסוגי, שברים מודגשים בזהב, כחלק מתפיסה תרבותית שמכבדת את הפגם והזמן. הסדק לא מוסתר, אלא מוצג בגאווה. הוא לא קלקול, הוא היסטוריה.
בצילום, הסדקים הם תפיסה חדשה של יופי. בצילום עכשווי, יותר ויותר אמנים בוחרים לצלם חלונות סדוקים, קירות מתפוררים, חפצים שבורים או פנים שלא עברו תיקון דיגיטלי. העדשה קולטת את היופי הלא מהוקצע, הפגיע, האנושי. הצלם הוא זה שבוחר להאיר את המקום שבו העולם נסדק, מתוך הבנה ששם מתרחשת ההתרחבות: של הסיפור, של הרגש, ושל הקשר עם הצופה.

במוסיקה הסדקים הם הצלילים שלא נכתבו. גם במוסיקה, הסדק קיים: ברווח שבין הצלילים, בצליל הלא מדויק, בשקט שמגיע אחרי הצעקה. אמנים כמו ארווו פרט, נינה סימון או סיגור רוס יודעים לגעת במקומות השבירים. לתת מקום לרעד בקול, להפסקה באמצע המשפט, לנשימה. הסדק כאן הוא לא שגיאה, אלא דיוק רגשי שמוביל להזדהות עמוקה.
הסדקים בפוטותרפיה תופסים מרחב של ריפוי. הסדקים, באובייקט המצולם או במבט של המצולם, הם נקודת כניסה. דרך צילום של חלון סדוק, של פנים מלאות קמטים ועוד, ניתן להעלות רגשות, לעבד חוויות ולפגוש את העצמי האותנטי.גם בתהליכים פסיכולוגיים, המפגש עם ה"סדק" הפנימי, עם הפגיעות, הכאב או הקונפליקט, הוא קריטי. שם נמצא השער לשינוי.
לסיכום, הסדק הוא לא רק שבירה, הוא גם פתיחה. הזמנה לראות אחרת, להרגיש אחרת, להתחבר לעומק. בין אם זה באמנות, צילום, מוסיקה או טיפול. דווקא באותם מקומות שבהם משהו נשבר, נולדת המשמעות. שם, בדיוק שם, נכנס האור, הזדמנות.